מה, כולם טיפשים?

התייעלות אנרגטית בתחום הקירור התעשייתי יכולה לחסוך מיליארדי שקלים וזיהום סביבתי רב, אך כדי לממש את הפוטנציאל צריך לחשוב לטווח הארוך

מאת רונן הורביץ

המאמר פורסם במגזין "דה מרקר"

אחת ההמצאות הישראליות ששינו את העולם היא הטפטפת, המסייעת לחקלאים בעשרות מדינות לחסוך מים ולהגדיל את היבולים. כמו המצאות מבריקות אחרות, גם כאן הכל החל בטעות, כאשר הממציא הסדרתי עדי מוטס זיהה ב-1956 ברז דולף בחצר ביתו בראשון לציון. מוטס הבחין שצמח החזרת שתחת הברז גדל במהירות בלתי אופיינית, והחליט להמתין עם תיקון הדליפה. כך זוהו לראשונה יתרונות הטפטוף הממוקד.

הפיכתה של GVK לחברת התייעלות אנרגטית החלה גם היא במקרה. כמה שנים לאחר הקמת החברה בשנת 2000, התחלנו להבחין בשני תוצרי לוואי שכלל לא כיוונו אליהם: מערכות הקירור שתיחזקנו צרכו הרבה פחות חשמל מהמקובל, והתקלקלו לעתים נדירות יותר ויותר. כך גילינו שכמו בטפטפות, גם בקירור יש משמעות גדולה להקצאת משאבים מדויקת. משם החלה דרך שבסופה הפכנו לחברת הקירור התעשייתי היחידה בישראל המוכרת על ידי הממשלה כחברת אסקו, וזכאית למענקי התייעלות אנרגטית.

ברשימת ההישגים שלנו מופיע חיסכון של 11 מיליון שקלים בהוצאות חשמל ותחזוקה לחברת ת.מ.מ (המספקת מזון למטוסים), ולרשתות שיווק אנחנו חוסכים כ-100 אלף שקל בשנה לסניף. בפרויקט לסלטי שמיר התחייבנו לתוספת תפוקה של 50%, ולבסוף סיפקנו 400%, שיפור שיניב לחברה חיסכון של 9 מיליון שקל. לדברי עמי גיא, מנכ"ל ומבעלי סלטי שמיר, מייסד ומנכ"ל GVK סלביק גרויסמן הוא "קוסם", משום ש"הוא לוקח מדחס ועושה ממנו פי שלושה".

מדי פעם, כשאנחנו מספרים ללקוחות חדשים על הביצועים שלנו, אנחנו זוכים לתגובות כמו "זה נשמע טוב מדי", "מה, כולם טיפשים?", ו"רק אתם מבינים בקירור?". אפשר להבין זאת, משום שההצעה שלנו חריגה בנוף. עם זאת, חוסר האמון היה מתפוגג אם השוק היה מאמץ חשיבה ארוכת טווח, משום שהעלות הגדולה ביותר בתחום הקירור וההקפאה אינה בניית או שיפור המערכות, אלא עלויות התחזוקה והאנרגיה שלהן על פני שנים.

ניקח לדוגמה פרויקט הקרוב להשלמה, שבו לקוח עומד להכפיל פי חמישה את הספק המקפיאים שלו. טרם היציאה לפרויקט הצגנו בפניו שלושה מסלולים ל-15 שנה, אחד במודל המקובל בשוק, ללא התחייבות להתייעלות אנרגטית, ושניים הכוללים התייעלות, שבהם ההכנסות שלנו נגזרות מהיקף החיסכון בחשמל, שנאמד בחצי מיליון שקל בשנה.

הלקוח בחר במסלול התייעלות הכולל השקעה ראשונית של 1.4 מיליון שקל, סכום שיחזור אליו במלואו עד סיום החוזה בזכות החיסכון בחשמל. בעוד שהמסלול הרגיל היה מחייב את הלקוח להוציא מכיסו כ-320 אלף שקל בשנה על תחזוקה, במסלול ההתייעלות עלויות התחזוקה ממומנות מהחיסכון, כלומר 4.8 מיליון שקל בכל התקופה.

אם לא נחסוך ללקוח חשמל, עלויות התחזוקה יהיו עלינו. לכן המנכ"ל גרויסמן מדגיש תמיד באוזני העובדים: "אל תסתכלו כמה שעות לוקח לתקן, תפתרו את הבעיה". והאמירה המשלימה: "אנחנו לא רוצים להתפרנס מהצרות של הלקוחות שלנו, אלא מהשקט שלהם". הגישה הזאת מסייעת לנו לצמצם למינימום תקלות המגדילות את עלויות התחזוקה.

היכולת לקחת התחייבויות ארוכות טווח על בסיס ביצועים נובעת מניסיון בעשרות פרויקטים. הצטברות הפרויקטים הביאה לכך שלקוחותינו ישיגו ב-2018 את החיסכון השנתי המצטבר הגדול ביותר עד כה בתולדותינו – 9 מיליון שקלים.

אנחנו מאמינים שאין בעיה בקירור והקפאה שאנחנו לא יכולים לפתור, ואף פעם לא מרימים ידיים לפני שהתוצאות המובטחות הושגו. אנחנו מניחים שתמיד אפשר להתעדכן ולהמשיך ללמוד על התחום והטכנולוגיות המתוחכמות העומדות בבסיסו, ולכן הקמנו בחברה בית ספר מקצועי.

ולבסוף, אנחנו מחויבים עמוקות לשיתוף ידע, המתבטא בתרבות של התייעצויות מקצועיות בין עובדים כאשר עומד על הפרק אתגר מורכב. כל אלה, יחד עם ידע מקצועי ייחודי, הביאו אותנו לביצועים יוצאי דופן וליצירת ערך רב ללקוחותינו.

חשוב לנו לשמור על הסביבה ולעבור לגזי קירור שאינם תורמים להתחממות הגלובלית, אך מדיניות עמומה של הממשלה ושיקולים כלכליים משמרים את הדומיננטיות של הפריאון המזיק, ומונעים מהמשק הישראלי לעבור להתבסס על CO2. גם אם הממשלה תתעשת ותקבע הוראה מחייבת לבצע את המעבר, יעברו עשורים עד שיוחלפו כל המערכות

מאת רונן הורביץ

הנה מעגל זדוני: בכל פעם שאנחנו מדליקים מזגן ועושים שימוש במקרר או במקפיא, אנו תורמים לכך שהתלות שלנו במכשירים אלה רק תלך ותגבר. הסיבה לכך היא שמזגנים, מקררים ומקפיאים אינם יכולים לתפקד ללא גזי קירור, וגזי הקירור תורמים להצטברות גזי חממה באטמוספירה ולהתחממות הגלובלית. וככל שחם יותר, המזגנים, המקררים והמקפיאים עובדים קשה יותר. מה עושים?

בימים אלה מתרחב השיח סביב השאלה אם הפחמן הדו-חמצני (CO2) יהיה גז הקירור שיחליף את הפריאון המזיק לסביבה. נכון להיום פועלות בישראל שתי מערכות בלבד המבוססות על גז הקירור הזה. ה-CO2, שבצורתו המוצקה מוכר כ"קרח יבש", הוא גז טבעי וידידותי שאינו פוגע בשכבת האוזון, והשפעתו על ההתחממות הגלובלית כגז חממה נמוכה יחסית. הוא אינו פתרון חדש – כבר בסוף המאה ה-19, כשתחום הקירור החל להתפתח, נעשה בו שימוש.

בתחילת המאה ה-20 גדל במהירות מספר יצרני המדחסים ל-CO2 לעשרות, בעיקר במדינות מרכז וצפון אירופה. שיא השימוש בפחמן הדו-חמצני כגז קירור היה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, במיוחד באוניות קירור שהעבירו בירה ובשר מאוסטרליה ודרום אמריקה לאנגליה. הבעיה של הגז היתה יעילות נמוכה של המערכות המבוססות עליו, במיוחד בטמפרטורות סביבה גבוהות.

מדחס CO2 מסוף שנות העשרים של המאה ה-20

הגזים האחרים ששימשו באותה תקופה לקירור – מתיל-כלוריד, גופרית דו-חמצנית, ואמוניה – היו בעייתיים גם הם, בגלל רעילות גבוהה. על הרקע הזה עלה השימוש בקבוצת הגזים CFCs (כלור-פלואור-פחמני), שהשם המסחרי שלהם הוא פריאון. גזים אלה נכנסו לשימוש בקירור ב-1931, וצברו תאוצה עד שבשנות ה-60 הפכו לגזים העיקריים בתעשייה.

בשנות השבעים התברר שלשימוש בפריאון, יחד עם גזים אחרים המשמשים בתרסיסים ובממיסים, יש מחיר כבד: צמצום שכבת האוזון באטמוספירה, הנמצאת בגובה כ-30 ק"מ ומגינה על מינים רבים מפגיעת קרני על סגול (uv). ב-1985 נחתמה אמנת וינה להגנה על שכבת האוזון, וארבע שנים לאחר מכן נכנס לתוקף "פרוטוקול מונטריאול" – אמנה שעליה חתמו 183 מדינות, וקבעה בין השאר שייצור ה-CFCs ייפסק במדינות המפותחות עד 1996.

האידיאליה התפוגגה במהירות

בניסיון להתמודד עם המשבר יצרה התעשייה הכימית גזי קירור ידידותיים יותר לאוזון מסוג HCFC (הידרו-כלורו-פלאורו-פחממנים), שגם הם חלק ממשפחת הפריאון. אף שהגזים האלה אינם יעילים כמו ה-CFCs, הם סיפקו את הסחורה. אך האידיליה המדומה התפוגגה מהר למדי, כשהתברר שהפגיעה באוזון עדיין משמעותית, וגרוע מכך – שמדובר בגזי חממה המצטברים במהירות, וגורמים לשינוי אקלים המחייב התייחסות מיידית. ב-1992 הוכנסו לפרוטוקול מונטריאול יעדים להפסקת השימוש בגזים אלה.

מדינות רבות בעולם, בהן ארצות הברית שלפני טראמפ, יפן, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, פועלות לצמצום השימוש ב-HCFCs באמצעות מעבר ל-CO2 ולפרופן. בראש המדינות המיישמות את פרוטוקול מונטריאול ניצבת גרמניה, הפועלת להפחתה גדולה מהנדרש בשימוש בגזי חממה, ואף מקיימת סדנאות לאנשי תעשיית הקירור והמיזוג מרחבי העולם כדי לעודד אותם להשתתף במאמץ. במדינות אחרות ההיענות פחותה. מדינות המפרץ החמות, למשל, שתלותן בגזי קירור עצומה ורק הולכת וגוברת עם הפיתוח המואץ, אינן מוכנות להישמע לקווים המנחים של המנגנון המסדיר את השימוש בגזי החממה.

בישראל נקבעו ב-2004 תקנות חומרים מסוכנים, הקובעות כי השימוש בגזים מסוג HCFC, ובהם גזי הקירור הנפוצים R22 ו-R141b, יצומצם בהדרגה עד להפסקה מוחלטת של השימוש בהם ב-2030. על פי התקנות, היבוא המותר של גזים אלה לישראל תוכנן לרדת מ-213 טונות ב-2004 ל-33 טונות ב-2015, והחל ב-2020 הצריכה תותר לתחזוקת מתקנים קיימים בלבד. למרות צמצום היבוא אין מחסור בגזים אלה, והתעשייה ממשיכה להתבסס בעיקר עליהם.

ממשלת ישראל לא נקטה עד כה מדיניות ברורה באמת בסוגיית הגזים המזיקים, משום שהגבלת היבוא אינה דומה לאיסור על שימוש בהם. נכון להיום, הממשלה מסתפקת בהמלצה לעבור לשימוש בגזים מסוג HFC, שאמנם אינם פוגעים באוזון אך כן יוצרים אפקט חממה. לכן, בטווח הארוך, ייתכן מהלך האוסר כליל את השימוש הן ב-HCFC והן ב-HFC. במצב שנוצר, התעשייה מתלבטת אם לבסס מתקנים חדשים שיפעלו שנים רבות על גזים אלה. לכל החלטה יש משמעויות כלכליות ותפעוליות קצרות וארוכות טווח.

לחוסר הבהירות שמשדרת הממשלה, תורמת הבנה מוגבלת של משמעות השימוש בתחליפים שגם אינם מדללים את האוזון וגם אינם תורמים לאפקט החממה. ישנם שלושה גזי קירור טבעיים כאלה – אמוניה, גז הבישול פרופן, ופחמן דו-חמצני. מכיוון שלאור מצבה הבטחוני הרגיש של ישראל יש קושי רב לקבל אישורים למתקנים מבוססי אמוניה ופרופן, המתאפיינים בדליקות ונפיצות, נותר הפחמן הדו-חמצני כמועמד המוביל לשנים הבאות.

יתרונות וחסרונות ה-CO2

האם כדאי לעבור כבר היום למתקנים מבוססי CO2 ומה המשמעות של החלטה כזאת? להחלטה יש כמה יתרונות ברורים מעבר לשמירה על הסביבה. ראשית, מדובר בגז זול לעומת החלופות, משום שהוא זמין בשפע בטבע ומופק כתוצר לוואי של תהליכים תעשייתיים. זהו גם הקרר היעיל ביותר אנרגטית לשימוש במערכות הקפאה, ובמיוחד לטמפרטורות נמוכות ממינוס 35 מעלות (מעבר למינוס 55 מעלות הגז אינו יעיל).

בנוסף, מדובר בגז בטיחותי שאינו דליק או רעיל, ומסווג בדרגת בטיחות A1 לפי תקן ASHRAE. ה-CO2 הוא גז אדיש המאפשר שימוש גם במתכות וגם בפלסטיק, ופותחו שמנים סינטטיים הזמינים לעבודה במערכות המבוססות עליו. יתרון נוסף הוא בכך שהמערכות מבוססות ה-CO2 הן קטנות יותר מהמערכות המקובלות.

הנתונים בטבלה מצביעים בבירור על המוזרות של ה-CO2 בשימוש כקרר בהשוואה לקררים אחרים. ההבדל הכי משמעותי הוא בערך המאוד נמוך שלו בטמפרטורה הקריטית 31 מעלות (בלחץ 73 בר). המשמעות היא שהטמפרטורה הסביבתית בישראל בחלק נכבד מהשנה היא מעבר לטמפרטורה הקריטית של הגז. זוהי נקודת תורפה משמעותית.

כתוצאה מכך, לחץ האידוי במערכות קירור מסורתיות ודחיית החום הסביבתי ישימים ב-CO2 רק בטמפרטורות שמתחת ל-20 מעלות. המשמעות היא שלמערכות מבוססות CO2 יש להוסיף מערכות סאבקולינג מבוססות פריאון או אמוניה, המחזירות אותנו לנקודה שממנה ניסינו להימנע. נקודת ההחלפה עם מערכות הסאבקולינג בעייתית גם משום שהפרשי הלחצים נוטים לייצר דליפות.

חיסרון נוסף של ה-CO2 הוא צורך לייצר לחצים גבוהים בהרבה בכל טמפרטורה לעומת קררים אחרים. ניתוח של תכונות הגז מעלה שבמינוס 50 מעלות הלחץ הנדרש במערכת מבוססת CO2 הוא 7 בר, ובמינוס 10 לחץ של 35 בר. בגלל הלחצים הגבוהים, טכנאי ההתקנה והתחזוקה של מתקני CO2 צריכים להיות ברמה מקצועית גבוהה במיוחד, משום שפיצוצים במערכות הללו הם מסוכנים ביותר. השפעה נוספת של הלחצים הגבוהים היא עלות גבוהה יותר של המדחסים.

בעיה נוספת היא של-CO2 אין ריח וצבע, ומכיוון שהוא כבד מהאוויר הוא נוטה להצטבר במקומות נמוכים ולא מאווררים כמו מרתפים ורצפת חדר המכונות, ועלול לגרום למחנק כתוצאה מהעדר חמצן.

בעיה רביעית, כלכלית בעיקרה, היא שהמערכות הקיימות אינן מתאימות לעבודה עם CO2, ולכן מעבר לגז הקירור הזה מחייב החלפת כל המערכות בעלות אסטרונומית.

"אם אתם לא חייבים – אל תעברו"

אז האם הגיע כבר זמנו של ה-CO2 כגז קירור? הדעות בין אנשי המקצוע והמהנדסים חלוקות. יש הקובעים בפסקנות כי זוהי האפשרות היחידה כיום בבואנו להקים מערכות קירור חדשות. למרות זאת, רוב המתקנים החדשים במדינת ישראל, כולל פרויקטים ענקיים שבנייתם עוד לא החלה, מתוכננים לעבוד עם פריאון. כששאלנו מהנדס קירור מחברת ענק אירופית שפגשנו בתערוכה בגרמניה אם כדאי לעבור למערכות מבוססות CO2, תשובתו המפתיעה היתה: "אם אתם לא חייבים אז לא".

יותר מ-90% ממערכות הקירור התעשייתיות בישראל עדיין מבוססות על פריאון, כולל אלה שבמאות סניפי הסופרמרקטים ואלפי המכולות. אפילו חברת נסטלה, שהמדיניות המוצהרת שלה היא להפסיק לעבוד עם פריאון, ממשיכה לתחזק מפעלים שבהם זהו גז הקירור. מכיוון שהמעבר ל-CO2 אינו כלכלי נראה שהמצב אינו עומד להשתנות בקרוב, ואפשר לומר כמעט בוודאות, שלפחות ב-10-15 השנים הבאות הפריאון ייישאר איתנו.

לדעתנו, כל עוד מדינת ישראל לא נקטה עמדה חד-משמעית בסוגיה, והמגמות בעולם מעורבות – אירופה ויפן מובילות החלטות מחייבות, ארה"ב מתנדנדת, אסיה והמזרח תקועים הרחק מאחור – אנחנו נערכים לכל תרחיש. השאלה העיקרית שמנחה אותנו היא מה הכי טוב ללקוחות שלנו בהיבטי העלויות, התחזוקה והיעילות האנרגטית. בנקודה הזאת נותר רק לקוות שהשיקולים ישתלבו עם טובת הסביבה, אם כי כרגע יש להודות ביושר שמדובר באתגר שהשאלות בו מרובות מהתשובות.

 

צבי הנינג'ה אוהבים פיצה, באטמן חובב סטייקים ונאצ'וס והנוקמים דופקים שווארמה. אבל מה עם גיבור העל שאנחנו לוקחים כמובן מאליו? הוא מציל חיים ומאפשר לנו ליהנות מדברים שהיו בעבר נחלתם של עשירים בלבד, אך יש לו טביעת רגל אקולוגית חזקה. זהו סיפורו של הקירור, שמתחיל לפני 3,700 שנה, מקבל טוויסט מהפכני במאה ה-19 בזכות כמה יזמים יוצאי דופן, ועומד לעבור שינוי גדול נוסף בשנים הקרובות

מאת רונן הורביץ

שמתם לב שאוכל תופס חלק משמעותי בסרטי ובחוברות קומיקס? צבי הנינג'ה אוהבים פיצה, המאכל האהוב על סופרמן הוא ביף סטרוגנוף עם קטשופ, באטמן חובב סטייקים ונאצ'וס, וספיידרמן אוהב נקניקיות ואת עוגות החיטה של דודה מאי. האוכל בקומיקס כה משמעותי, עד שמעריצים מסוימים מאמצים את המאכל האהוב על גיבורי העל שלהם. מי יכול לשכוח את השווארמה מהסרט "הנוקמים", שנתנה דחיפה עצומה לתעשיית השווארמה בארה"ב. 

מה בשבילכם, פרגית או כבש?

בין דמויות הקומיקס והמאכלים מסתתר גיבור-על נוסף שכולם מכירים, המציל את חיינו מדי יום, אך מתקבל בשוויון נפש. אני מדבר על טכנולוגיית הקירור. משעשע? תחשבו על זה לרגע ברצינות. ללא קירור לא היו פיצות לצבי הנינג'ה, ובאטמן לא היה מקבל את הסטייק שלו, אלא אם הוא היה צד אותו בעצמו. טוב, יותר ברצינות: בחיים האמיתיים, הקירור מאפשר לנו ליהנות מפריבילגיות שהיו בעבר נחלתם של עשירים בלבד.

האיש שנכנס לכלא כדי שהבירה שלנו תהיה קרה

זאת יש לדעת, מאכלים קרים ומצוננים אינם המצאה חדשה. הפרעונים במצרים נהנו מפירות מעורבים בקרח שהוגשו בכלי כסף, והאצולה הרומית ידעה להתענג מתערובת מושלגת של פירות ודבש. אפילו המילים 'סורבה' ו'שרבט' מקורן במילה הערבית Sharba, שפירושה 'משקה'.

איך הצליחו שליטי מדינות חמות להשיג קרח עבור הגלידות שלהם בימים שלפני המקרר והמקפיא? לשם כך נבנו החל בשנת 1,700 לפני הספירה בערך 'בתי קרח', שגרסאות שונות שלהם ניתן למצוא בכל רחבי העולם. במקררים החלוציים האלה אוחסנו קרח ושלג שנאספו בחורף, ונשמרו במצבם עד האביב ולעתים אף עד הקיץ.

מקרר עתיק במחוז יזד באיראן (צילום: Pastaitaken, רישיון שימוש CC BY-SA 3.0)

מחיר הקרח עמד ביחס ישיר למרחק ממנו הביאו אותו, ולכן לאורך ההיסטוריה יכלו רק העשירים ליהנות ממנו. המציאות הזאת השתנתה במאה ה-19, הרבה בזכות יזם אמריקאי שאפתן בשם פרדריק טיודור, שעקשנותו סייעה להפוך את הקרח ממוצר יוקרה למצרך יומיומי להמונים. לא מעט בזכותו, עד סוף המאה היה ארון קרח בכמעט כל בית אמריקאי.

הכל החל כאשר לפרדריק הצעיר, תושב בוסטון הקרה, עלה רעיון: הוא ימכור קרח לצרפתים באי הקאריבי מרטיניק. הם ודאי יידעו להעריך את הסחורה הקרירה שתהפוך את מזג האוויר הטרופי ליותר נסבל. וכך, ב-1806 יצאה מנמל בוסטון האוניה הראשונה שהעמיס במוצר הנזיל, למסע שעליו דיווח העיתון "בוסטון גאזט" במילים הבאות: "בלי צחוק – ספינה יצאה מבית המכס בדרכה למרטיניק ובה מטען קרח. נקווה שזה לא יתברר כספקולציה חלקלקה".

משחק המילים המתבקש התברר כמבוסס, ומסעו הראשון של טיודור נחל כישלון. אך הוא לא התייאש והמשיך בניסיונותיו, תוך שהוא משפר בהדרגה את הבידוד בבטן אוניות היצוא. בשנים הבאות הקטין את כמויות הקרח שאבדו בדרך, והצליח למכור קרח  באלפי דולרים בקובה, הקרובה יותר לבוסטון ממרטיניק. אך ההכנסות לא כיסו את ההוצאות, וטיודור נקלע לחובות כבדים שגרמו להשלכתו לכלא שש שנים לאחר משלוח הקרח הראשון.

אתם כבר יודעים שזה לא עצר אותו: לאחר ריצוי העונש הוא המשיך לשפר את טכנולוגיות היצוא, והחל ב-1816 הפכו עסקיו לרווחיים. בשלב מסוים הביקוש היה כה גדול, עד שהקרח הטבעי שנכרה מאגמים ונהרות קפואים בסמוך לבוסטון לא סיפק את צורכי השוק. אך לטיודור זה הספיק: הצמיחה הבלתי פוסקת במכירות הכניסה לו כסף רב וזיכתה אותו בכינוי "מלך הקרח" של ארצות הברית.

"מלך הקרח" פרדריק טיודור. מהכלא לתהילת עולם

המקפיא הראשון: הדרך להתמודד עם הקדחת

כדי למנוע מקרח להפשיר יש לבודד אותו מסביבה חמה יותר, כלומר למנוע ממנו  להתחמם. זהו תהליך פשוט למדי, שהספיק לצורכי התעשייה כל עוד היה אפשר לכרות מהטבע קרח מוכן. כאשר החל המחסור נוצר אתגר אמיתי, משום שהקפאת מים היא תהליך מורכב בהרבה, המחייב להוציא את החום מהמים.

את התשתית התיאורטית להקפאה הניח ב-1748 הכימאי וויליאם קולן (Cullen), שהראה שנוזל מתאדה מקרר את סביבתו. במאה השנים שלאחר מכן הגו מספר ממציאים רעיונות למכונות קירור המבוססות על רעיון האידוי, אך הרעיונות לא מומשו. הראשון שעשה זאת בפועל היה רופא שניסה לפתור בעיה אחרת לחלוטין – להילחם בקדחת קטלנית.

ד"ר ג'ון גורי (Gorrie), שנולד בקאריביים להורים ממוצא סקוטי, גדל בצפון קרוליינה. ב-1833, לאחר שהשלים לימודי רפואה בפייפילד, ניו יורק, הוא החליט להשתקע בעיר אפלצ'יקולה שבפלורידה ולהקים בה מרפאה. שמונה שנים לאחר מכן פרצה בעיר מגיפת 'קדחת צהובה', ששיעור התמותה של מי שנדבקו בה הגיע ל-70%. גורי לא ידע אז שווירוס המועבר באמצעות יתושים הוא הגורם למחלה, אך הבחין שהיא נפוצה בעיקר בעונות החמות, והסיק שלאוויר חם יש קשר להתקדמותה.

הוא החליט לנסות שיטת טיפול חדשנית: הוא תלה סל מלא בקרח מעל החולים, ומכיוון שקור יורד כלפי מטה, נוצר מעין 'מיזוג אוויר' בסיסי. למרות שבאותן שנים מחירי הקרח היו נמוכים מבעבר, הרבה בזכות פרדריק מיודענו, עדיין היה מדובר במוצר יקר, ודאי בכמויות שלהן נזקק גורי. לכן החליט הרופא לבנות מכונה שתייצר קרח, על בסיס הרעיונות התיאורטיים שהתגבשו מאז קולן. בשנים הבאות גורי נשאב כה חזק לאתגר הקרח, עד שב-1845 עזב את העיסוק ברפואה.

ב-14 ביולי 1847, ביום הבסטיליה, הפתיע הקונסול הצרפתי בפלורידה את אורחיו בכוסות שמפניה מצוננות בקרח, פינוק שההנאה ממנו באמצע הקיץ נתפסה כמעט כנס. מה שהאורחים לא ידעו זה שהקרח אינו מיובא, אלא נוצר במכונה שהמציא גורי. אף שגורי קיבל את הפטנט על מכונת הקרח שלו רק ב-1851, חגיגת יום הבסטיליה ארבע שנים קודם לכן יכולה להיחשב יום הולדתו של גיבור העל שלנו, הקירור, שכבר מערש לידתו נועד להציל חיים.

להסתמכות על קירור יש גם מחיר

אחד המדדים לקידמה של מדינה הוא שיעור האזרחים העוסקים בייצור מזון – ככל ששיעורם גדול יותר, המדינה פחות מתקדמת, ולהיפך. יש בכך היגיון פשוט: ככל שהאדם יותר משוחרר מסיפוק צורכי הישרדות כמו מזון, יש לו יותר זמן לצמיחה ולהתפתחות. במונחים כלכליים מדובר בפריון, בתוצר לאומי וביצוא. תעשיית מזון מפותחת, אם כן, היא תנאי לצמיחה כלכלית, ותעשייה כזאת לא היתה מתאפשרת ללא קירור מודרני.

אך גם לגיבור העל המודרני יש את ה'קריפטונייט' שלו, ונקודת התורפה הזאת היא צריכת אנרגיה. נכון הוא שהאנרגיה כיום זולה וזמינה וזמינה יחסית, אך ישנם שלושה "פרשי אפוקליפסה" המאיימים על היכולת להסתמך עליה. הראשון הוא שאלת מקורות האנרגיה; אם לא נשכיל לעבור למקורות טבעיים, כמו שמש, מים ורוח, נגיע לנקודה שבה הדלקים הפוסיליים המשמשים לייצור חשמל יתמעטו ומחירם יעלה.

איום נוסף נשקף מההתחממות הגלובלית. כל מעלה נוספת גורמת לעלייה דרמטית בצריכת האנרגיה, במיוחד בקירור. לאור זאת שבשנים האחרונות נמדדו כמה שיאים רצופים של שיאי טמפרטורות, מדובר במשתנה חשוב. רק לאחרונה נרשם בישראל שיא כל הזמנים בצריכת חשמל, ואם המגמה תימשך ללא מתן מענה, עלויות האנרגיה יטפסו.

האיום השלישי, הקשור לשני, הוא זיהום הסביבה ופליטת גזים לא ידידותיים היוצרים את אפקט החממה. נחתמו בעולם מספר אמנות לצמצום גזי החממה, וגם ישראל חתומה עליהן, אך עד כה הרבה נאמר ומעט מאוד נעשה. מדיניותו של טראמפ, שהחליט שארה"ב תפרוש מהסכם פאריס, היא הליכה לאחור.

בנקודה הזאת, כפי שקורה תמיד בעת צרה – כשהעולם זקוק לו במיוחד, נולד גיבור-על חדש. לגיבור הזה קוראים התייעלות אנרגטית, אך את הסיפור שלו נספר ב'קומיקס' נפרד.

המגמה בתעשייה העולמית מובהקת: היקפי הקפאת המזון הולכים וגדלים, ואיתם הצורך בשוק-פריזרים. את המתקנים זוללי האנרגיה ניתן לתכנן ולתחזק כך שיצרכו הרבה פחות חשמל, ויאפשרו להגדיל את נפח הייצור

מאת רונן הורביץ

צופי ריאליטי הבישול נחשפו בשנים האחרונות למוצר שלא הכירו קודם לכן: שוק-פריזר. זהו אותו מקפיא עוצמתי ומהיר, שבו עושים שימוש שפים וקונדיטורים מובילים. אלא שלמכשיר הקטן ממאסטר-שף, בייק-אוף ושאר תוכניות, יש אחים גדולים ומאסיביים, שהשימוש בהם נפוץ מאוד בתעשייה, לקירור והקפאת מוצרי מזון, מאפים, בשרים, דגים ומוצרים אחרים.

מהירות ההקפאה והקירור משפיעה על טריות המוצרים, עמידותם ואיכותם לאחר ההפשרה, ולכן היא קריטית לתעשיינים. הבחירה בשוק-פריזר הנכון ואיכות התחזוקה שלו חשובות במיוחד גם משום שמדובר במתקן זולל אנרגיה, ומשום שליכולת ההקפאה יש השפעה ישירה על נפח הייצור. ולאור זאת שהמגמה העולמית היא הקפאת יותר ויותר מזון, הצורך בשוק-פריזרים רק הולך וגדל, בשתי קטגוריות עיקריות: שוק-רציף, שהמוצרים נכנסים ויוצאים ממנו על מסוע; ושוק-עגלות, שהמוצרים נכנסים ויוצאים ממנו על עגלות הנהוגות בידי עובדים.

ניסיוננו בענף מלמד שבמרבית המקרים ניתן לשפר את ביצועי השוק-פריזרים, וליהנות פעמיים: מחיסכון אנרגטי ומיעילות מוגברת של הייצור. במאפיית גידרון בחולון, בשלוש השנים לאחר שדרוג שעשינו לשוק-פריזר, השגנו חיסכון של 29.28% בעלויות החשמל, שהסתכם ב-516 אלף שקל. במאפיית קונצ'רטו התחייבנו לספק תוספת תפוקה של 50% ללא תוספת ציוד והזנת חשמל, ובדיעבד השגנו תוספת של 136%.

כדי להגיע להישגים הללו התגברנו על חמש טעויות נפוצות בתחום: בחירה שגויה של מדחס; טמפרטורה לא נכונה; תיעול אוויר לקוי; מאיידים לא מתאימים; והפשרות קרח מיותרות.

סוג המדחס

קיימת נטיה לבחור לשוקי-פריזר מדחסים דו-דרגתיים. מבחינה אקדמית, מדחס דו-דרגתי הוא יעיל יותר מחד-דרגתי, ולכן הגיוני לבחור בו. אך הנתונים היבשים לא מספקים את התמונה המלאה, ובמציאות חשוב להבחין מראש בין שוק-פריזר רציף ובין שוק עגלות. הבחנה חשובה נוספת היא בין שוק-עגלות שבו הסחורה נכנסת ויוצאת מאותה דלת, ובין שוק-עגלות שבו פתחי כניסה ויציאה נפרדים.

הניסיון מלמד, כי בשוקי-פריזר שבהם קיימת פעילות רבה של פתיחת וסגירת דלתות, המדחסים הדו-דרגתיים לא מצליחים להתמודד עם העליות והירידות התכופות של הטמפרטורות, ולכן הם נשחקים ומתקלקלים בתדירות גבוהה. במקרים כאלה השוק-פריזר גם צורך אנרגיה רבה יותר משוק-פריזר שבו מדחס חד-דרגתי, כך שהיתרון האנרגטי נותר תיאורטי והבחירה צריכה להיות מושכלת יותר.

באיזו טמפרטורה כדאי להריץ את השוק?

הטמפרטורה בשוקי הפריזר יכולה לרדת למינוס שלושים ומעבר לזה. לא פעם הלקוח רוצה לוודא שכל הסחורה קופאת במהירות, ולכן השוק מכוון לטמפרטורה' הנמוכה ביותר שהוא מצליח להגיע אליה. זוהי טעות מאוד נפוצה, שעולה ללקוחות כסף רב, ולעתים אף גורמת נזק למוצרים. בנזקים כאלה נתקלנו בעיקר במאפיות, שבהן קור עז מדי "שורף" את השמרים ופוגם במוצרים.

על פי נסיוננו, הטמפרטורה המומלצת לשוק-פריזר נעה בין מינוס 22 למינוס 26 מעלות. כל מעלה נוספת כלפי מטה מגדילה את צריכת האנרגיה של השוק בכ-6%. תעשו את החשבון לבד.

תיעול אוויר

תהליך ההקפאה מתבצע באמצעות שילוב בין טמפרטורה נמוכה לזרימת אוויר. בהרבה מאוד מקרים התבקשנו לטפל בשוקי-פריזר שלא מצליחים להקפיא היטב את המוצרים. במרבית המקרים האלה הציפייה ההגיונית של הלקוחות היתה שנצליח להוריד משמעותית את הטמפרטורה, בעוד שבדיקות העומק שלנו העלו שהבעיה טמונה במקום אחר – זרימת האוויר בתוך השוק-פריזר. בשפה המקצועית זה נקרא "תיעול אוויר".

מכירים את זה שמזג אוויר קפוא הופך לסיוט של ממש כאשר מתלווה אליו רוח חזקה? כך זה גם בתחום ההקפאה. לכן תיעול אוויר מקצועי ויעיל הוא תורה בפני עצמה שיש לתת עליה את הדעת. כדי להמחיש את חשיבות הנושא נציין שמתחת לטמפרטורה מסוימת, תיעול אוויר נכון חשוב יותר ליכולת ההקפאה מהפחתת הטמפרטורה עצמה.

באופן טבעי, יש משמעות רבה לעוצמת זרימת ה"רוח" בשוק פריזר, אך גם לכיווני הזרימה. בעיית בכיווני זרימת האוויר תתבטא במקרים רבים בכך שמוצרים בחלק אחד של השוק קופאים, בשונה ממוצרים בנקודה אחרת.

מפזרים (מאיידים)

התאמה לקויה של מפזרים גם היא טעות שכיחה שאנחנו מוצאים בהרבה מאוד מתקני שוק-פריזר. ישנן כמה טעויות נפוצות בתחום זה: בחירה לא נכונה של גודל המאיידים; מיקום לא נכון שלהם בתוך השוק; ואף מקרים שבהם מאווררי המפזרים מותקנים הפוך. למיקום המפזרים ולסוג המאווררים יש השפעה ישירה על תיעול האוויר, ולא פעם אנחנו נתקלים במקרים שבהם רק 50-60 אחוז משטח הפיזור הפוטנציאלי של המפזרים מנוצלים.

כדי להבטיח נצילות מקסימלית אנחנו ב-GVK מזמינים לכל פרויקט מאיידים שמיוצרים במיוחד עבורנו, בהתאם לצרכים הנקודתיים. התוצאה הישירה של גישה זאת היא חיסכון באנרגיה.

הפשרות

בכל מערכת קירור והקפאה נוצר עם הזמן קרח כתוצאה מעיבוי, ולעתים הוא סותם את המאווררים. תהליך הפשרת הקרח נועד להחזיר את השוק ליעילות מיטבית. אלא שההפשרה היא סוג של חימום הגוזל אנרגיה, וככל שהיא מתארכת נפגעת התפוקה שמספק השוק. לכן ההפשרה היא תהליך בעל שורה תחתונה כלכלית ברורה.

ישנם כל מני סוגים ושיטות של הפשרות בשוק-פריזרים שלא ניכנס אליהם כאן. הנקודה החשובה יותר היא לתכנן מראש את השוק-פריזר, כך שכמות ההפשרות והזמן המוקדש לתהליך מדי יום הם המינימליים האפשריים. מחלקת הפיתוח של GVK פיתחה בתחום זה תהליך המביא לכך שאין כמעט צורך את השוק-פריזר, ובמרבית המקרים הוא יכול לפעול 24 שעות ביממה.

מחקרים מלמדים שליקויים בתכנון פרויקטים גורמים לעלויות גבוהות ב-45% בממוצע מהצפוי. זהו המצב גם בתחום הקירור וההקפאה: הרצון לחסוך בטווח הקצר, וראיה צרה של דרישות הלקוחות, גורמים למכרזים בתחום לפעול לרעת הלקוחות בטווח הארוך

מאת: רונן הורביץ

מחקר שנערך בשנת 2005 בחן פרויקטים להקמת רכבות שבוצעו בכל רחבי העולם בשנים 1969-1998. ביותר מ-90% מהמקרים, אומדן מספר הנוסעים העתידים להשתמש ברכבת היה מוגזם. המחסור בנוסעים סוקר בהרחבה בעיתונות, ואף על פי כן, התחזיות לא השתפרו בשלושת העשורים שנבחנו. בממוצע, תחזיותיהם של המתכננים לגבי מספר הנוסעים היו מופרזות ב-106%, והעלות הממוצעת חרגה מהתכנון ב-45%. הנתונים הלכו והצטברו, אך המומחים לא החלו להשתמש בהם.

האופטימיות של המתכננים ושל מקבלי ההחלטות איננה הסיבה היחידה לפריצת מסגרת התקציב. קבלנים המשפצים מטבחים וחברות לייצור מערכות נשק אינם מהססים להודות (אם כי לא באוזני לקוחותיהם) שעיקר הרווח שלהם בא להם מהתוספות לתוכניות המקוריות. כשלי החיזוי במקרים האלה מבטאים את אי יכולתם של הלקוחות לדמיין את היקף ההרחבה של דרישותיהם לאורך הזמן. בסופו של דבר משלמים הלקוחות הרבה יותר מכפי שהיו משלמים אילו בנו תוכנית מעשית ודבקו בה.

שגיאות בתכנון תקציב הראשוני אינן נעשות תמיד בתום לב. בחלק מהמקרים, המתכננים מציעים תוכנית בלתי מעשית מפני שהם משתוקקים לקבל אישור עליה – מהממונים עליהם או מהלקוח – ומפני שהם יודעים שנדיר מאד שפרויקט ייעצר בגלל חריגות בעלויות או בזמני הסיום. במקרים כאלה, האחריות הגדולה ביותר למניעת כשל התכנון מוטלת על מקבלי ההחלטות המאשרים את התוכנית. אם הם אינם מזהים את הצורך במבט מבחוץ, הם נופלים בכשל התכנון.

בפרויקטים של בניית מערכות קירור והקפאה, הלקוח יודע שהוא לא מבין בקירור ולכן, בדרך כלל, הוא יפנה למהנדס אשר יתכנן עבורו את המערכת, יכין כתב כמויות, ינהל את המכרז, ויוודא שהקבלן שנבחר יעמוד בדרישות. כל זאת, מתוך מטרה לקבל מתקן קירור העונה לדרישות הלקוח ולהוזיל עלויות. שני הקריטריונים הללו – עמידה בדרישות והוזלת עלויות – הם המוקשים שגורמים לשיטה לפעול לרעת הלקוח ולא לטובתו.

הוזלת עלויות

לקוחות רבים מנסים להוזיל את העלויות באמצעות שיטת המכרז, ומתעלמים מעובדה פשוטה: העלויות החשובות ביותר בתחום הקירור וההקפאה הן עלויות האנרגיה והתחזוקה לאורך השנים. העובדה הזאת כה מובהקת, שאפילו אם הלקוח יקבל את מערכת הקירור וההקפאה חינם אין כסף, שיטת המכרז המקובלת עדיין לא תהיה כדאית לו.

ברוב הפרויקטים שאנחנו מכירים, עלויות התחזוקה בטווח הארוך וסוגיית ההתייעלות האנרגטית אינם נלקחים בחשבון בשלב המכרז והתכנון. הסיבה אינה רשלנות של המהנדסים; הם מתכננים את המערכות הטובות ביותר שהם יכולים. הסיבה היא שהמהנדסים אינם אלה שמתחזקים את המערכות לאורך זמן, ואינם מתוגמלים על ביצועים גבוהים בתחום זה. לכן שיטת המכרז מגדילה את עלויות הלקוח ולא מצמצמת אותן.

בנקודה הזאת אתם אולי שואלים את עצמכם איך זה שמזמיני העבודות לא משלבים את מדדי היעילות האנרגטית בתנאי המכרז. ובכן, אף שלאורך כמעט שני עשורים של פעילות לא נתקלנו אפילו במכרז קירור והקפאה אחד העוסק בחיסכון באנרגיה, אנחנו אופטימיים. הכל שאלה של מודעות, ועל רקע מענקי ההתייעלות האנרגטית של הממשלה ורוח התקופה, סביר שנתחיל לראות בשנים הקרובות מכרזים מסוג אחר.

עמידה בדרישות

תכנון מערכת קירור והקפאה חדשה נעשית על פי הצרכים של הלקוח. למשל: דרישה לשוק פריזר שיקפיא 500 ק"ג סחורה בשעה. המתכנן יתחשב בידע ובניסיון שצבר, וישקלל נתונים כמו עוצמת הקיץ הישראלי, שיביאו אותו להוסיף כוח קירור גדול ממה שמראים החישובים הבסיסיים. האם זה מספיק? מנסיוננו, ממש לא.

כמעט בכל פרויקטי ההתייעלות שביצענו, מצאנו שהמערכות מכילות ציוד מיותר ויקר (כמו מפרידי טיפות, שלהם נייחד פוסט נפרד), ושניתן לצמצם את הוצאות האנרגיה בלפחות 30%. תרגום ישיר של הדרישות לתכנון, מבלי להתאים את המערכות לתהליכי העבודה הייחודיים לכל לקוח, אף פעם לא ייתן תוצאה אופטימלית.

ניתן להמחיש זאת בשאלת בחירת המדחס: מדחס דו-דרגתי נחשב ליעיל אנרגטית יותר ממדחס חד-דרגתי, אך אם פעילות הלקוח כרוכה בפתיחת הדלתות פעמים רבות ביום, על מנת להכניס ולהוציא סחורה – כמו בשוק פריזר שהסחורה מוכנסת אליו ידנית באמצעות עגלות – המדחס הדו-דרגתי לא רק שלא חוסך, אלא אף מבזבז אנרגיה.

אז מה הפתרון?

כדי להשיב על השאלה, צריך להתחיל להפנים שהלקוחות לא מזמינים מערכות קירור והקפאה, אלא מערכות שיתנו להם שקט תפעולי וחיסכון בחשמל לאורך שנים. נכון להיום, רוב הלקוחות מתעלמים מכך, ומנהלים משא ומתן על שלב ההקמה בלבד.

מכיוון של-GVK חשוב להביא ללקוחותיה ערך משמעותי לאורך זמן, לא השתתפנו עד היום במכרזי קירור והקפאה. מודל הפעולה שלנו אחר: אנו מבצעים את התכנון והביצוע, תוך התחייבות לעמידה ביעדי תחזוקה וחיסכון באנרגיה ארוכי טווח, לפעמים ל-10 ו-15 שנה. לאור זאת שהרווחים שלנו נגזרים מהיקפי החיסכון, אין לנו ברירה אלא לעמוד ביעדים.

עוד בנושא:

כך הרווחנו 350 אלף שקל בשעתיים

כך אנחנו מרוויחים כשהשוק מתקרר

כל מי שעוסק בקירור והקפאה, במיוחד מי שמספק שירותי תחזוקה ותיקונים, יודע שהקיץ היא העונה החמה גם בעסקים. מערכות הקירור וההקפאה לא אוהבות חום סביבתי גבוה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בשנים האחרונות, בעקבות השפעת ההתחממות הגלובלית על מזג האוויר.

מאידך, עונת החורף נחשבת לעונה "שחונה", או אם תרצו – קרה לעסקים. נפח העבודה וקריאות השירות פוחתים באופן דרמטי, ואיתם יורדים הביקוש לטכנאים וההכנסות. כל זה משתנה כאשר מכניסים למשחק את תהליכי ההתייעלות האנרגטית.

ברוב מערכות הקירור וההקפאה המרכזיות מותקנות מערכות בקרה מתקדמות, הניתנות לתכנות והתאמה לצורכי הלקוחות. בדרך כלל המתכננים והמבצעים לא מתעמקים בשלל הפונקציות והאפשרויות שהבקרה מאפשרת. זה דורש רמת מקצועיות ושליטה גבוהים מהממוצע וזמן רב, לעתים חודשים לאחר השלמת פרויקט.

במרבית המקרים המבצעים לא מקבלים תשלום עבור תקופת הכוונונים, ולכן ברוב המערכות מופעלת ברירות המחדל של היצרנים, או שנעשות התאמות מינימליות.

אחד הפרמטרים החשובים בהקשר זה הוא ה-Set point. ישנם שני מצבים שניתן לבחור: קבוע או דינמי. קבוע פירושו שלא משנה מה הטמפרטורה הסביבתית, המדחסים והמעבים ימשיכו לעבוד באותו אופן. ב-Set point דינמי, לעומת זאת, פעילות המערכת תשתנה בהתאם לטמפרטורה החיצונית. כשקר בחוץ, בחורף למשל, או  בלילה, היא תרד למינימום.

כל מה שנכתב עד כה אינו סוד גדול, וכל מי שעוסק בקירור יודע על כך. הבעיה היא שהתאמת המערכות ל-Set point דינמי מורכבת. אי-דיוק עלול לגרום להן לצאת מאיזון, ואז כל מני דברים מתחילים להתקלקל או לעבוד באופן לא תקין. לכן רבים נמנעים משימוש בפונקציה הזו.

כחברת אסקו, מודל העבודה שלנו כולל במקרים רבים תגמול בהתאם לחיסכון, בדרך כלל על בסיס 50/50. לכן אנחנו משקיעים מחשבה ותכנון קפדניים, בשילוב עם תחזוקה מונעת ברמה גבוהה, ומגיעים למצב שבו גם החורף מספק לנו הכנסה יפה ומשמעותית – לנו וללקוחותינו כמובן.

באחד מהפרוייקטים האחרונים שביצענו, שתוכנן לעשר שנים קדימה, התחייבנו להוסיף ללקוח 50% תפוקה ללא שינוי בצריכת החשמל. חלק ניכר מהמימון לפרוייקטים כאלה מגיע מהחיסכון באנרגיה, כדי לתמרץ את הגורם המתכנן, המבצע והמתחזק לחסוך כמה שיותר. בפרויקט המדובר סיכמנו עם הלקוח על מודל של 50/50 – כלומר על כל שקל שנחסוך כל אחד מאיתנו ירוויח 50 אגורות.

בכל מערכת קירור יש מעבה, האחראי לפלוט חום מהאזור המקורר ולקרר את הגז במערכת. ישנם מעבים מסוגים שונים – עומדים, שוכבים, בתצורת V, בעלי יכולות שונות של דחיית חום, ותצורות שונות של שטח מעבר החום. לפעמים ההכרעה תיפול בהתאם לתנאים הסביבתיים הייחודיים לפרויקט, לפעמים בהתאם למשקל המעבה, ולעתים לפי מספר המאווררים וקוטר הכנפיים שלהם, המשפיעים על צריכת החשמל.

בפרויקט המדובר בדקנו אפשרות להזמין מעבה הכולל שטח החלפת חום ומאווררים גדולים מאלה של החלופה המקובלת בענף. היתרון היה שמאווררי המעבה הגדול מסתובבים לאט יותר ממאווררים קטנים, וכוללים משנה תדר. כלומר, הוא נותן את אותה התפוקה וצורך פחות חשמל.

הבעיה היתה בעלות: המעבה שרצינו היה יקר פי שניים מהמעבה החלופי. היקף התשלום של הלקוח כבר נקבע, וכל עלות נוספת היתה על חשבוננו. יחד עם זאת, בחישוב פשוט מצאנו שהמעבה היקר עשוי להניב חיסכון של 100 אלף שקל בשנה בצריכת החשמל, שהם מיליון שקל המתחלקים בין הלקוח ובינינו על פני תקופת ההסכם, ומותירים לנו רווח נאה למרות העלויות הנוספות.

לבחור את המעבה הנכון לקח לנו שעתיים.

מעבה V:

נכתב על ידי רונן הורביץ.

בהמשך לכמה שנים רצופות של צמיחה משמעותית, אנחנו מצויים בתהליך גיוס מתמשך של טכנאי קירור וחשמלאים. העובדים החדשים יסייעו לנו לעמוד במחויבות למתן שירות ופתרונות בפריסה ארצית 24/7, ולעמוד  בלוחות הזמנים בפרויקטים החדשים, מבלי להתפשר על התוצאות והאיכות המקצועית.

כדי להכשיר את העובדים החדשים ולהמשיך לפתח את הרמה המקצועית של העובדים הוותיקים, הקמנו בית ספר פנים ארגוני למקצועות הקירור ולהתייעלות אנרגטית, המתבסס על הידע הייחודי שצברנו ופיתחנו. בצד ההכשרה המעשית מתקיימים הרצאות ושיעורים במגוון נושאים, בהם תרמודינמיקה, תורת הקירור ומערכות קירור, תורת מיזוג אוויר, תכנון פרויקטים, שרטוט ממוחשב ובקרה ממוחשבת.

בתמונה – אליזבט צבליחובסקי בעלת תואר שני בהנדסה בהתמחות במערכות קירור. בעלת ניסיון של מעל 25 שנה בהוראת קירור תעשייתי.

משרד הכלכלה מחלק השנה 74 מיליון שקל לפרויקטים של התייעלות אנרגטית. ההכרה ב-GVK כחברת הקירור הראשונה שהיא חברת אסקו, פותחת בפניכם אפשרות מימון כדאית

לאחרונה, בתום תהליך בו היו מעורבים משרדי האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה, העניקה לנו הרשות להשקעות במשרד האנרגיה אישור לשמש כחברת ESCO, הזכאית לקבל מענקים לביצוע פרויקטים. בכך הפכנו לחלק מרשימה מצומצמת ויוקרתית בת 24 חברות – בהן אלקטרה, תדיראן וברנמילר – ולחברת הקירור התעשייתי הראשונה הזוכה בהכרה זאת.  

על פי הגדרות משרד האנרגיה, חברת אסקו (Energy Services/Saving company) היא "חברה המספקת מגוון רחב של פתרונות להתייעלות אנרגטית, דרך תכנון והטמעה של פרויקטים לחיסכון באנרגיה. החברה עוסקת, בין היתר, בהחלפת ציוד ישן בחדש ויעיל אנרגטית, בהפחתת הצריכה, במיקור חוץ של תשתיות, בייצור אנרגיה ובאספקה".

בנוסף, חברת אסקו היא כזאת המשתתפת במימון הפרויקטים בביצועה, ומקבל תגמול הקשור באופן ישיר לרמת ההתייעלות האנרגטית המושגת במיזם. ההכרה הממשלתית בחברות אסקו נועדה לעודד ביצוע פרויקטים להתייעלות אנרגטית, המפחיתים פליטת גזי חממה.

מדינת ישראל הקציבה לשנת 2018 סכום של 74 מיליון שקל לפרויקטים של התייעלות אנרגטית, הזוכים למימון של עד 20% או עד 3 מיליון שקלים. אם אתם מעוניינים לשמוע עוד על האפשרות לבצע פרויקט התייעלות אנרגטית, שגם יחסוך לכם הוצאות ומשאבי תפעול לטווח הארוך, וגם ימומן חלקית על ידי הממשלה, כתבו לנו ל-office@gvk.co.il, או התקשרו לפבל ליברמן – 054-7487470.

בסיומם של כמה חודשי תכנון וביצוע, אנחנו שמחים להשיק את אתר האינטרנט החדש שלנו, ומזמינים אתכם לעלעל בין התכנים הרבים המופיעים בו, שימשיכו להתעדכן כל הזמן. בעמוד הראשי תוכלו להיחשף בזמן אמת לחיסכון המצטבר באנרגיה ובעלויות שהשגנו ללקוחותינו, המוצג בשעונים הממשיכים להתעדכן כל העת.

הפוסט הזה מופיע בבלוג החדש שלנו, שיילך ויצבור נפח ועניין בחודשים הקרובים. במקביל אתם כבר יכולים לנווט בין המדורים החדשים, ולקבל מידע עדכני על מגוון הפרויקטים הרחב שביצענו.

עוד כולל האתר מאמרים ופוסטים בתחום הקירור וההתייעלות האנרגטית, CASE STUDY של פרויקטים המבוססים התייעלות אנרגטית והמשבר הסביבתי המחייב אותנו לעשות מאמץ לחסוך בזיהום.

מאחר ש-GVK מייחסת חשיבות עליונה לנושא הנגישות, האתר החדש תוכנן ופותח כך שיענה גם על צורכיהם של בעלי מוגבלויות. כלי הנגישות שבאתר מאפשרים ללקויי ראייה ובעלי מגבלות אחרות לקרוא ולבצע פעולות באופן קל ונוח.

זה המקום להודות לחברת YAYA Studio על שיתוף הפעולה בתכנון ועיצוב האתר, ולחברת Shvakim על פיתוחו.