מה, כולם טיפשים?

התייעלות אנרגטית בתחום הקירור התעשייתי יכולה לחסוך מיליארדי שקלים וזיהום סביבתי רב, אך כדי לממש את הפוטנציאל צריך לחשוב לטווח הארוך

מאת רונן הורביץ

המאמר פורסם במגזין "דה מרקר"

אחת ההמצאות הישראליות ששינו את העולם היא הטפטפת, המסייעת לחקלאים בעשרות מדינות לחסוך מים ולהגדיל את היבולים. כמו המצאות מבריקות אחרות, גם כאן הכל החל בטעות, כאשר הממציא הסדרתי עדי מוטס זיהה ב-1956 ברז דולף בחצר ביתו בראשון לציון. מוטס הבחין שצמח החזרת שתחת הברז גדל במהירות בלתי אופיינית, והחליט להמתין עם תיקון הדליפה. כך זוהו לראשונה יתרונות הטפטוף הממוקד.

הפיכתה של GVK לחברת התייעלות אנרגטית החלה גם היא במקרה. כמה שנים לאחר הקמת החברה בשנת 2000, התחלנו להבחין בשני תוצרי לוואי שכלל לא כיוונו אליהם: מערכות הקירור שתיחזקנו צרכו הרבה פחות חשמל מהמקובל, והתקלקלו לעתים נדירות יותר ויותר. כך גילינו שכמו בטפטפות, גם בקירור יש משמעות גדולה להקצאת משאבים מדויקת. משם החלה דרך שבסופה הפכנו לחברת הקירור התעשייתי היחידה בישראל המוכרת על ידי הממשלה כחברת אסקו, וזכאית למענקי התייעלות אנרגטית.

ברשימת ההישגים שלנו מופיע חיסכון של 11 מיליון שקלים בהוצאות חשמל ותחזוקה לחברת ת.מ.מ (המספקת מזון למטוסים), ולרשתות שיווק אנחנו חוסכים כ-100 אלף שקל בשנה לסניף. בפרויקט לסלטי שמיר התחייבנו לתוספת תפוקה של 50%, ולבסוף סיפקנו 400%, שיפור שיניב לחברה חיסכון של 9 מיליון שקל. לדברי עמי גיא, מנכ"ל ומבעלי סלטי שמיר, מייסד ומנכ"ל GVK סלביק גרויסמן הוא "קוסם", משום ש"הוא לוקח מדחס ועושה ממנו פי שלושה".

מדי פעם, כשאנחנו מספרים ללקוחות חדשים על הביצועים שלנו, אנחנו זוכים לתגובות כמו "זה נשמע טוב מדי", "מה, כולם טיפשים?", ו"רק אתם מבינים בקירור?". אפשר להבין זאת, משום שההצעה שלנו חריגה בנוף. עם זאת, חוסר האמון היה מתפוגג אם השוק היה מאמץ חשיבה ארוכת טווח, משום שהעלות הגדולה ביותר בתחום הקירור וההקפאה אינה בניית או שיפור המערכות, אלא עלויות התחזוקה והאנרגיה שלהן על פני שנים.

ניקח לדוגמה פרויקט הקרוב להשלמה, שבו לקוח עומד להכפיל פי חמישה את הספק המקפיאים שלו. טרם היציאה לפרויקט הצגנו בפניו שלושה מסלולים ל-15 שנה, אחד במודל המקובל בשוק, ללא התחייבות להתייעלות אנרגטית, ושניים הכוללים התייעלות, שבהם ההכנסות שלנו נגזרות מהיקף החיסכון בחשמל, שנאמד בחצי מיליון שקל בשנה.

הלקוח בחר במסלול התייעלות הכולל השקעה ראשונית של 1.4 מיליון שקל, סכום שיחזור אליו במלואו עד סיום החוזה בזכות החיסכון בחשמל. בעוד שהמסלול הרגיל היה מחייב את הלקוח להוציא מכיסו כ-320 אלף שקל בשנה על תחזוקה, במסלול ההתייעלות עלויות התחזוקה ממומנות מהחיסכון, כלומר 4.8 מיליון שקל בכל התקופה.

אם לא נחסוך ללקוח חשמל, עלויות התחזוקה יהיו עלינו. לכן המנכ"ל גרויסמן מדגיש תמיד באוזני העובדים: "אל תסתכלו כמה שעות לוקח לתקן, תפתרו את הבעיה". והאמירה המשלימה: "אנחנו לא רוצים להתפרנס מהצרות של הלקוחות שלנו, אלא מהשקט שלהם". הגישה הזאת מסייעת לנו לצמצם למינימום תקלות המגדילות את עלויות התחזוקה.

היכולת לקחת התחייבויות ארוכות טווח על בסיס ביצועים נובעת מניסיון בעשרות פרויקטים. הצטברות הפרויקטים הביאה לכך שלקוחותינו ישיגו ב-2018 את החיסכון השנתי המצטבר הגדול ביותר עד כה בתולדותינו – 9 מיליון שקלים.

אנחנו מאמינים שאין בעיה בקירור והקפאה שאנחנו לא יכולים לפתור, ואף פעם לא מרימים ידיים לפני שהתוצאות המובטחות הושגו. אנחנו מניחים שתמיד אפשר להתעדכן ולהמשיך ללמוד על התחום והטכנולוגיות המתוחכמות העומדות בבסיסו, ולכן הקמנו בחברה בית ספר מקצועי.

ולבסוף, אנחנו מחויבים עמוקות לשיתוף ידע, המתבטא בתרבות של התייעצויות מקצועיות בין עובדים כאשר עומד על הפרק אתגר מורכב. כל אלה, יחד עם ידע מקצועי ייחודי, הביאו אותנו לביצועים יוצאי דופן וליצירת ערך רב ללקוחותינו.

חשוב לנו לשמור על הסביבה ולעבור לגזי קירור שאינם תורמים להתחממות הגלובלית, אך מדיניות עמומה של הממשלה ושיקולים כלכליים משמרים את הדומיננטיות של הפריאון המזיק, ומונעים מהמשק הישראלי לעבור להתבסס על CO2. גם אם הממשלה תתעשת ותקבע הוראה מחייבת לבצע את המעבר, יעברו עשורים עד שיוחלפו כל המערכות

מאת רונן הורביץ

הנה מעגל זדוני: בכל פעם שאנחנו מדליקים מזגן ועושים שימוש במקרר או במקפיא, אנו תורמים לכך שהתלות שלנו במכשירים אלה רק תלך ותגבר. הסיבה לכך היא שמזגנים, מקררים ומקפיאים אינם יכולים לתפקד ללא גזי קירור, וגזי הקירור תורמים להצטברות גזי חממה באטמוספירה ולהתחממות הגלובלית. וככל שחם יותר, המזגנים, המקררים והמקפיאים עובדים קשה יותר. מה עושים?

בימים אלה מתרחב השיח סביב השאלה אם הפחמן הדו-חמצני (CO2) יהיה גז הקירור שיחליף את הפריאון המזיק לסביבה. נכון להיום פועלות בישראל שתי מערכות בלבד המבוססות על גז הקירור הזה. ה-CO2, שבצורתו המוצקה מוכר כ"קרח יבש", הוא גז טבעי וידידותי שאינו פוגע בשכבת האוזון, והשפעתו על ההתחממות הגלובלית כגז חממה נמוכה יחסית. הוא אינו פתרון חדש – כבר בסוף המאה ה-19, כשתחום הקירור החל להתפתח, נעשה בו שימוש.

בתחילת המאה ה-20 גדל במהירות מספר יצרני המדחסים ל-CO2 לעשרות, בעיקר במדינות מרכז וצפון אירופה. שיא השימוש בפחמן הדו-חמצני כגז קירור היה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, במיוחד באוניות קירור שהעבירו בירה ובשר מאוסטרליה ודרום אמריקה לאנגליה. הבעיה של הגז היתה יעילות נמוכה של המערכות המבוססות עליו, במיוחד בטמפרטורות סביבה גבוהות.

מדחס CO2 מסוף שנות העשרים של המאה ה-20

הגזים האחרים ששימשו באותה תקופה לקירור – מתיל-כלוריד, גופרית דו-חמצנית, ואמוניה – היו בעייתיים גם הם, בגלל רעילות גבוהה. על הרקע הזה עלה השימוש בקבוצת הגזים CFCs (כלור-פלואור-פחמני), שהשם המסחרי שלהם הוא פריאון. גזים אלה נכנסו לשימוש בקירור ב-1931, וצברו תאוצה עד שבשנות ה-60 הפכו לגזים העיקריים בתעשייה.

בשנות השבעים התברר שלשימוש בפריאון, יחד עם גזים אחרים המשמשים בתרסיסים ובממיסים, יש מחיר כבד: צמצום שכבת האוזון באטמוספירה, הנמצאת בגובה כ-30 ק"מ ומגינה על מינים רבים מפגיעת קרני על סגול (uv). ב-1985 נחתמה אמנת וינה להגנה על שכבת האוזון, וארבע שנים לאחר מכן נכנס לתוקף "פרוטוקול מונטריאול" – אמנה שעליה חתמו 183 מדינות, וקבעה בין השאר שייצור ה-CFCs ייפסק במדינות המפותחות עד 1996.

האידיאליה התפוגגה במהירות

בניסיון להתמודד עם המשבר יצרה התעשייה הכימית גזי קירור ידידותיים יותר לאוזון מסוג HCFC (הידרו-כלורו-פלאורו-פחממנים), שגם הם חלק ממשפחת הפריאון. אף שהגזים האלה אינם יעילים כמו ה-CFCs, הם סיפקו את הסחורה. אך האידיליה המדומה התפוגגה מהר למדי, כשהתברר שהפגיעה באוזון עדיין משמעותית, וגרוע מכך – שמדובר בגזי חממה המצטברים במהירות, וגורמים לשינוי אקלים המחייב התייחסות מיידית. ב-1992 הוכנסו לפרוטוקול מונטריאול יעדים להפסקת השימוש בגזים אלה.

מדינות רבות בעולם, בהן ארצות הברית שלפני טראמפ, יפן, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, פועלות לצמצום השימוש ב-HCFCs באמצעות מעבר ל-CO2 ולפרופן. בראש המדינות המיישמות את פרוטוקול מונטריאול ניצבת גרמניה, הפועלת להפחתה גדולה מהנדרש בשימוש בגזי חממה, ואף מקיימת סדנאות לאנשי תעשיית הקירור והמיזוג מרחבי העולם כדי לעודד אותם להשתתף במאמץ. במדינות אחרות ההיענות פחותה. מדינות המפרץ החמות, למשל, שתלותן בגזי קירור עצומה ורק הולכת וגוברת עם הפיתוח המואץ, אינן מוכנות להישמע לקווים המנחים של המנגנון המסדיר את השימוש בגזי החממה.

בישראל נקבעו ב-2004 תקנות חומרים מסוכנים, הקובעות כי השימוש בגזים מסוג HCFC, ובהם גזי הקירור הנפוצים R22 ו-R141b, יצומצם בהדרגה עד להפסקה מוחלטת של השימוש בהם ב-2030. על פי התקנות, היבוא המותר של גזים אלה לישראל תוכנן לרדת מ-213 טונות ב-2004 ל-33 טונות ב-2015, והחל ב-2020 הצריכה תותר לתחזוקת מתקנים קיימים בלבד. למרות צמצום היבוא אין מחסור בגזים אלה, והתעשייה ממשיכה להתבסס בעיקר עליהם.

ממשלת ישראל לא נקטה עד כה מדיניות ברורה באמת בסוגיית הגזים המזיקים, משום שהגבלת היבוא אינה דומה לאיסור על שימוש בהם. נכון להיום, הממשלה מסתפקת בהמלצה לעבור לשימוש בגזים מסוג HFC, שאמנם אינם פוגעים באוזון אך כן יוצרים אפקט חממה. לכן, בטווח הארוך, ייתכן מהלך האוסר כליל את השימוש הן ב-HCFC והן ב-HFC. במצב שנוצר, התעשייה מתלבטת אם לבסס מתקנים חדשים שיפעלו שנים רבות על גזים אלה. לכל החלטה יש משמעויות כלכליות ותפעוליות קצרות וארוכות טווח.

לחוסר הבהירות שמשדרת הממשלה, תורמת הבנה מוגבלת של משמעות השימוש בתחליפים שגם אינם מדללים את האוזון וגם אינם תורמים לאפקט החממה. ישנם שלושה גזי קירור טבעיים כאלה – אמוניה, גז הבישול פרופן, ופחמן דו-חמצני. מכיוון שלאור מצבה הבטחוני הרגיש של ישראל יש קושי רב לקבל אישורים למתקנים מבוססי אמוניה ופרופן, המתאפיינים בדליקות ונפיצות, נותר הפחמן הדו-חמצני כמועמד המוביל לשנים הבאות.

יתרונות וחסרונות ה-CO2

האם כדאי לעבור כבר היום למתקנים מבוססי CO2 ומה המשמעות של החלטה כזאת? להחלטה יש כמה יתרונות ברורים מעבר לשמירה על הסביבה. ראשית, מדובר בגז זול לעומת החלופות, משום שהוא זמין בשפע בטבע ומופק כתוצר לוואי של תהליכים תעשייתיים. זהו גם הקרר היעיל ביותר אנרגטית לשימוש במערכות הקפאה, ובמיוחד לטמפרטורות נמוכות ממינוס 35 מעלות (מעבר למינוס 55 מעלות הגז אינו יעיל).

בנוסף, מדובר בגז בטיחותי שאינו דליק או רעיל, ומסווג בדרגת בטיחות A1 לפי תקן ASHRAE. ה-CO2 הוא גז אדיש המאפשר שימוש גם במתכות וגם בפלסטיק, ופותחו שמנים סינטטיים הזמינים לעבודה במערכות המבוססות עליו. יתרון נוסף הוא בכך שהמערכות מבוססות ה-CO2 הן קטנות יותר מהמערכות המקובלות.

הנתונים בטבלה מצביעים בבירור על המוזרות של ה-CO2 בשימוש כקרר בהשוואה לקררים אחרים. ההבדל הכי משמעותי הוא בערך המאוד נמוך שלו בטמפרטורה הקריטית 31 מעלות (בלחץ 73 בר). המשמעות היא שהטמפרטורה הסביבתית בישראל בחלק נכבד מהשנה היא מעבר לטמפרטורה הקריטית של הגז. זוהי נקודת תורפה משמעותית.

כתוצאה מכך, לחץ האידוי במערכות קירור מסורתיות ודחיית החום הסביבתי ישימים ב-CO2 רק בטמפרטורות שמתחת ל-20 מעלות. המשמעות היא שלמערכות מבוססות CO2 יש להוסיף מערכות סאבקולינג מבוססות פריאון או אמוניה, המחזירות אותנו לנקודה שממנה ניסינו להימנע. נקודת ההחלפה עם מערכות הסאבקולינג בעייתית גם משום שהפרשי הלחצים נוטים לייצר דליפות.

חיסרון נוסף של ה-CO2 הוא צורך לייצר לחצים גבוהים בהרבה בכל טמפרטורה לעומת קררים אחרים. ניתוח של תכונות הגז מעלה שבמינוס 50 מעלות הלחץ הנדרש במערכת מבוססת CO2 הוא 7 בר, ובמינוס 10 לחץ של 35 בר. בגלל הלחצים הגבוהים, טכנאי ההתקנה והתחזוקה של מתקני CO2 צריכים להיות ברמה מקצועית גבוהה במיוחד, משום שפיצוצים במערכות הללו הם מסוכנים ביותר. השפעה נוספת של הלחצים הגבוהים היא עלות גבוהה יותר של המדחסים.

בעיה נוספת היא של-CO2 אין ריח וצבע, ומכיוון שהוא כבד מהאוויר הוא נוטה להצטבר במקומות נמוכים ולא מאווררים כמו מרתפים ורצפת חדר המכונות, ועלול לגרום למחנק כתוצאה מהעדר חמצן.

בעיה רביעית, כלכלית בעיקרה, היא שהמערכות הקיימות אינן מתאימות לעבודה עם CO2, ולכן מעבר לגז הקירור הזה מחייב החלפת כל המערכות בעלות אסטרונומית.

"אם אתם לא חייבים – אל תעברו"

אז האם הגיע כבר זמנו של ה-CO2 כגז קירור? הדעות בין אנשי המקצוע והמהנדסים חלוקות. יש הקובעים בפסקנות כי זוהי האפשרות היחידה כיום בבואנו להקים מערכות קירור חדשות. למרות זאת, רוב המתקנים החדשים במדינת ישראל, כולל פרויקטים ענקיים שבנייתם עוד לא החלה, מתוכננים לעבוד עם פריאון. כששאלנו מהנדס קירור מחברת ענק אירופית שפגשנו בתערוכה בגרמניה אם כדאי לעבור למערכות מבוססות CO2, תשובתו המפתיעה היתה: "אם אתם לא חייבים אז לא".

יותר מ-90% ממערכות הקירור התעשייתיות בישראל עדיין מבוססות על פריאון, כולל אלה שבמאות סניפי הסופרמרקטים ואלפי המכולות. אפילו חברת נסטלה, שהמדיניות המוצהרת שלה היא להפסיק לעבוד עם פריאון, ממשיכה לתחזק מפעלים שבהם זהו גז הקירור. מכיוון שהמעבר ל-CO2 אינו כלכלי נראה שהמצב אינו עומד להשתנות בקרוב, ואפשר לומר כמעט בוודאות, שלפחות ב-10-15 השנים הבאות הפריאון ייישאר איתנו.

לדעתנו, כל עוד מדינת ישראל לא נקטה עמדה חד-משמעית בסוגיה, והמגמות בעולם מעורבות – אירופה ויפן מובילות החלטות מחייבות, ארה"ב מתנדנדת, אסיה והמזרח תקועים הרחק מאחור – אנחנו נערכים לכל תרחיש. השאלה העיקרית שמנחה אותנו היא מה הכי טוב ללקוחות שלנו בהיבטי העלויות, התחזוקה והיעילות האנרגטית. בנקודה הזאת נותר רק לקוות שהשיקולים ישתלבו עם טובת הסביבה, אם כי כרגע יש להודות ביושר שמדובר באתגר שהשאלות בו מרובות מהתשובות.

 

המגמה בתעשייה העולמית מובהקת: היקפי הקפאת המזון הולכים וגדלים, ואיתם הצורך בשוק-פריזרים. את המתקנים זוללי האנרגיה ניתן לתכנן ולתחזק כך שיצרכו הרבה פחות חשמל, ויאפשרו להגדיל את נפח הייצור

מאת רונן הורביץ

צופי ריאליטי הבישול נחשפו בשנים האחרונות למוצר שלא הכירו קודם לכן: שוק-פריזר. זהו אותו מקפיא עוצמתי ומהיר, שבו עושים שימוש שפים וקונדיטורים מובילים. אלא שלמכשיר הקטן ממאסטר-שף, בייק-אוף ושאר תוכניות, יש אחים גדולים ומאסיביים, שהשימוש בהם נפוץ מאוד בתעשייה, לקירור והקפאת מוצרי מזון, מאפים, בשרים, דגים ומוצרים אחרים.

מהירות ההקפאה והקירור משפיעה על טריות המוצרים, עמידותם ואיכותם לאחר ההפשרה, ולכן היא קריטית לתעשיינים. הבחירה בשוק-פריזר הנכון ואיכות התחזוקה שלו חשובות במיוחד גם משום שמדובר במתקן זולל אנרגיה, ומשום שליכולת ההקפאה יש השפעה ישירה על נפח הייצור. ולאור זאת שהמגמה העולמית היא הקפאת יותר ויותר מזון, הצורך בשוק-פריזרים רק הולך וגדל, בשתי קטגוריות עיקריות: שוק-רציף, שהמוצרים נכנסים ויוצאים ממנו על מסוע; ושוק-עגלות, שהמוצרים נכנסים ויוצאים ממנו על עגלות הנהוגות בידי עובדים.

ניסיוננו בענף מלמד שבמרבית המקרים ניתן לשפר את ביצועי השוק-פריזרים, וליהנות פעמיים: מחיסכון אנרגטי ומיעילות מוגברת של הייצור. במאפיית גידרון בחולון, בשלוש השנים לאחר שדרוג שעשינו לשוק-פריזר, השגנו חיסכון של 29.28% בעלויות החשמל, שהסתכם ב-516 אלף שקל. במאפיית קונצ'רטו התחייבנו לספק תוספת תפוקה של 50% ללא תוספת ציוד והזנת חשמל, ובדיעבד השגנו תוספת של 136%.

כדי להגיע להישגים הללו התגברנו על חמש טעויות נפוצות בתחום: בחירה שגויה של מדחס; טמפרטורה לא נכונה; תיעול אוויר לקוי; מאיידים לא מתאימים; והפשרות קרח מיותרות.

סוג המדחס

קיימת נטיה לבחור לשוקי-פריזר מדחסים דו-דרגתיים. מבחינה אקדמית, מדחס דו-דרגתי הוא יעיל יותר מחד-דרגתי, ולכן הגיוני לבחור בו. אך הנתונים היבשים לא מספקים את התמונה המלאה, ובמציאות חשוב להבחין מראש בין שוק-פריזר רציף ובין שוק עגלות. הבחנה חשובה נוספת היא בין שוק-עגלות שבו הסחורה נכנסת ויוצאת מאותה דלת, ובין שוק-עגלות שבו פתחי כניסה ויציאה נפרדים.

הניסיון מלמד, כי בשוקי-פריזר שבהם קיימת פעילות רבה של פתיחת וסגירת דלתות, המדחסים הדו-דרגתיים לא מצליחים להתמודד עם העליות והירידות התכופות של הטמפרטורות, ולכן הם נשחקים ומתקלקלים בתדירות גבוהה. במקרים כאלה השוק-פריזר גם צורך אנרגיה רבה יותר משוק-פריזר שבו מדחס חד-דרגתי, כך שהיתרון האנרגטי נותר תיאורטי והבחירה צריכה להיות מושכלת יותר.

באיזו טמפרטורה כדאי להריץ את השוק?

הטמפרטורה בשוקי הפריזר יכולה לרדת למינוס שלושים ומעבר לזה. לא פעם הלקוח רוצה לוודא שכל הסחורה קופאת במהירות, ולכן השוק מכוון לטמפרטורה' הנמוכה ביותר שהוא מצליח להגיע אליה. זוהי טעות מאוד נפוצה, שעולה ללקוחות כסף רב, ולעתים אף גורמת נזק למוצרים. בנזקים כאלה נתקלנו בעיקר במאפיות, שבהן קור עז מדי "שורף" את השמרים ופוגם במוצרים.

על פי נסיוננו, הטמפרטורה המומלצת לשוק-פריזר נעה בין מינוס 22 למינוס 26 מעלות. כל מעלה נוספת כלפי מטה מגדילה את צריכת האנרגיה של השוק בכ-6%. תעשו את החשבון לבד.

תיעול אוויר

תהליך ההקפאה מתבצע באמצעות שילוב בין טמפרטורה נמוכה לזרימת אוויר. בהרבה מאוד מקרים התבקשנו לטפל בשוקי-פריזר שלא מצליחים להקפיא היטב את המוצרים. במרבית המקרים האלה הציפייה ההגיונית של הלקוחות היתה שנצליח להוריד משמעותית את הטמפרטורה, בעוד שבדיקות העומק שלנו העלו שהבעיה טמונה במקום אחר – זרימת האוויר בתוך השוק-פריזר. בשפה המקצועית זה נקרא "תיעול אוויר".

מכירים את זה שמזג אוויר קפוא הופך לסיוט של ממש כאשר מתלווה אליו רוח חזקה? כך זה גם בתחום ההקפאה. לכן תיעול אוויר מקצועי ויעיל הוא תורה בפני עצמה שיש לתת עליה את הדעת. כדי להמחיש את חשיבות הנושא נציין שמתחת לטמפרטורה מסוימת, תיעול אוויר נכון חשוב יותר ליכולת ההקפאה מהפחתת הטמפרטורה עצמה.

באופן טבעי, יש משמעות רבה לעוצמת זרימת ה"רוח" בשוק פריזר, אך גם לכיווני הזרימה. בעיית בכיווני זרימת האוויר תתבטא במקרים רבים בכך שמוצרים בחלק אחד של השוק קופאים, בשונה ממוצרים בנקודה אחרת.

מפזרים (מאיידים)

התאמה לקויה של מפזרים גם היא טעות שכיחה שאנחנו מוצאים בהרבה מאוד מתקני שוק-פריזר. ישנן כמה טעויות נפוצות בתחום זה: בחירה לא נכונה של גודל המאיידים; מיקום לא נכון שלהם בתוך השוק; ואף מקרים שבהם מאווררי המפזרים מותקנים הפוך. למיקום המפזרים ולסוג המאווררים יש השפעה ישירה על תיעול האוויר, ולא פעם אנחנו נתקלים במקרים שבהם רק 50-60 אחוז משטח הפיזור הפוטנציאלי של המפזרים מנוצלים.

כדי להבטיח נצילות מקסימלית אנחנו ב-GVK מזמינים לכל פרויקט מאיידים שמיוצרים במיוחד עבורנו, בהתאם לצרכים הנקודתיים. התוצאה הישירה של גישה זאת היא חיסכון באנרגיה.

הפשרות

בכל מערכת קירור והקפאה נוצר עם הזמן קרח כתוצאה מעיבוי, ולעתים הוא סותם את המאווררים. תהליך הפשרת הקרח נועד להחזיר את השוק ליעילות מיטבית. אלא שההפשרה היא סוג של חימום הגוזל אנרגיה, וככל שהיא מתארכת נפגעת התפוקה שמספק השוק. לכן ההפשרה היא תהליך בעל שורה תחתונה כלכלית ברורה.

ישנם כל מני סוגים ושיטות של הפשרות בשוק-פריזרים שלא ניכנס אליהם כאן. הנקודה החשובה יותר היא לתכנן מראש את השוק-פריזר, כך שכמות ההפשרות והזמן המוקדש לתהליך מדי יום הם המינימליים האפשריים. מחלקת הפיתוח של GVK פיתחה בתחום זה תהליך המביא לכך שאין כמעט צורך את השוק-פריזר, ובמרבית המקרים הוא יכול לפעול 24 שעות ביממה.

מחקרים מלמדים שליקויים בתכנון פרויקטים גורמים לעלויות גבוהות ב-45% בממוצע מהצפוי. זהו המצב גם בתחום הקירור וההקפאה: הרצון לחסוך בטווח הקצר, וראיה צרה של דרישות הלקוחות, גורמים למכרזים בתחום לפעול לרעת הלקוחות בטווח הארוך

מאת: רונן הורביץ

מחקר שנערך בשנת 2005 בחן פרויקטים להקמת רכבות שבוצעו בכל רחבי העולם בשנים 1969-1998. ביותר מ-90% מהמקרים, אומדן מספר הנוסעים העתידים להשתמש ברכבת היה מוגזם. המחסור בנוסעים סוקר בהרחבה בעיתונות, ואף על פי כן, התחזיות לא השתפרו בשלושת העשורים שנבחנו. בממוצע, תחזיותיהם של המתכננים לגבי מספר הנוסעים היו מופרזות ב-106%, והעלות הממוצעת חרגה מהתכנון ב-45%. הנתונים הלכו והצטברו, אך המומחים לא החלו להשתמש בהם.

האופטימיות של המתכננים ושל מקבלי ההחלטות איננה הסיבה היחידה לפריצת מסגרת התקציב. קבלנים המשפצים מטבחים וחברות לייצור מערכות נשק אינם מהססים להודות (אם כי לא באוזני לקוחותיהם) שעיקר הרווח שלהם בא להם מהתוספות לתוכניות המקוריות. כשלי החיזוי במקרים האלה מבטאים את אי יכולתם של הלקוחות לדמיין את היקף ההרחבה של דרישותיהם לאורך הזמן. בסופו של דבר משלמים הלקוחות הרבה יותר מכפי שהיו משלמים אילו בנו תוכנית מעשית ודבקו בה.

שגיאות בתכנון תקציב הראשוני אינן נעשות תמיד בתום לב. בחלק מהמקרים, המתכננים מציעים תוכנית בלתי מעשית מפני שהם משתוקקים לקבל אישור עליה – מהממונים עליהם או מהלקוח – ומפני שהם יודעים שנדיר מאד שפרויקט ייעצר בגלל חריגות בעלויות או בזמני הסיום. במקרים כאלה, האחריות הגדולה ביותר למניעת כשל התכנון מוטלת על מקבלי ההחלטות המאשרים את התוכנית. אם הם אינם מזהים את הצורך במבט מבחוץ, הם נופלים בכשל התכנון.

בפרויקטים של בניית מערכות קירור והקפאה, הלקוח יודע שהוא לא מבין בקירור ולכן, בדרך כלל, הוא יפנה למהנדס אשר יתכנן עבורו את המערכת, יכין כתב כמויות, ינהל את המכרז, ויוודא שהקבלן שנבחר יעמוד בדרישות. כל זאת, מתוך מטרה לקבל מתקן קירור העונה לדרישות הלקוח ולהוזיל עלויות. שני הקריטריונים הללו – עמידה בדרישות והוזלת עלויות – הם המוקשים שגורמים לשיטה לפעול לרעת הלקוח ולא לטובתו.

הוזלת עלויות

לקוחות רבים מנסים להוזיל את העלויות באמצעות שיטת המכרז, ומתעלמים מעובדה פשוטה: העלויות החשובות ביותר בתחום הקירור וההקפאה הן עלויות האנרגיה והתחזוקה לאורך השנים. העובדה הזאת כה מובהקת, שאפילו אם הלקוח יקבל את מערכת הקירור וההקפאה חינם אין כסף, שיטת המכרז המקובלת עדיין לא תהיה כדאית לו.

ברוב הפרויקטים שאנחנו מכירים, עלויות התחזוקה בטווח הארוך וסוגיית ההתייעלות האנרגטית אינם נלקחים בחשבון בשלב המכרז והתכנון. הסיבה אינה רשלנות של המהנדסים; הם מתכננים את המערכות הטובות ביותר שהם יכולים. הסיבה היא שהמהנדסים אינם אלה שמתחזקים את המערכות לאורך זמן, ואינם מתוגמלים על ביצועים גבוהים בתחום זה. לכן שיטת המכרז מגדילה את עלויות הלקוח ולא מצמצמת אותן.

בנקודה הזאת אתם אולי שואלים את עצמכם איך זה שמזמיני העבודות לא משלבים את מדדי היעילות האנרגטית בתנאי המכרז. ובכן, אף שלאורך כמעט שני עשורים של פעילות לא נתקלנו אפילו במכרז קירור והקפאה אחד העוסק בחיסכון באנרגיה, אנחנו אופטימיים. הכל שאלה של מודעות, ועל רקע מענקי ההתייעלות האנרגטית של הממשלה ורוח התקופה, סביר שנתחיל לראות בשנים הקרובות מכרזים מסוג אחר.

עמידה בדרישות

תכנון מערכת קירור והקפאה חדשה נעשית על פי הצרכים של הלקוח. למשל: דרישה לשוק פריזר שיקפיא 500 ק"ג סחורה בשעה. המתכנן יתחשב בידע ובניסיון שצבר, וישקלל נתונים כמו עוצמת הקיץ הישראלי, שיביאו אותו להוסיף כוח קירור גדול ממה שמראים החישובים הבסיסיים. האם זה מספיק? מנסיוננו, ממש לא.

כמעט בכל פרויקטי ההתייעלות שביצענו, מצאנו שהמערכות מכילות ציוד מיותר ויקר (כמו מפרידי טיפות, שלהם נייחד פוסט נפרד), ושניתן לצמצם את הוצאות האנרגיה בלפחות 30%. תרגום ישיר של הדרישות לתכנון, מבלי להתאים את המערכות לתהליכי העבודה הייחודיים לכל לקוח, אף פעם לא ייתן תוצאה אופטימלית.

ניתן להמחיש זאת בשאלת בחירת המדחס: מדחס דו-דרגתי נחשב ליעיל אנרגטית יותר ממדחס חד-דרגתי, אך אם פעילות הלקוח כרוכה בפתיחת הדלתות פעמים רבות ביום, על מנת להכניס ולהוציא סחורה – כמו בשוק פריזר שהסחורה מוכנסת אליו ידנית באמצעות עגלות – המדחס הדו-דרגתי לא רק שלא חוסך, אלא אף מבזבז אנרגיה.

אז מה הפתרון?

כדי להשיב על השאלה, צריך להתחיל להפנים שהלקוחות לא מזמינים מערכות קירור והקפאה, אלא מערכות שיתנו להם שקט תפעולי וחיסכון בחשמל לאורך שנים. נכון להיום, רוב הלקוחות מתעלמים מכך, ומנהלים משא ומתן על שלב ההקמה בלבד.

מכיוון של-GVK חשוב להביא ללקוחותיה ערך משמעותי לאורך זמן, לא השתתפנו עד היום במכרזי קירור והקפאה. מודל הפעולה שלנו אחר: אנו מבצעים את התכנון והביצוע, תוך התחייבות לעמידה ביעדי תחזוקה וחיסכון באנרגיה ארוכי טווח, לפעמים ל-10 ו-15 שנה. לאור זאת שהרווחים שלנו נגזרים מהיקפי החיסכון, אין לנו ברירה אלא לעמוד ביעדים.

עוד בנושא:

כך הרווחנו 350 אלף שקל בשעתיים

כך אנחנו מרוויחים כשהשוק מתקרר

כל מי שעוסק בקירור והקפאה, במיוחד מי שמספק שירותי תחזוקה ותיקונים, יודע שהקיץ היא העונה החמה גם בעסקים. מערכות הקירור וההקפאה לא אוהבות חום סביבתי גבוה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בשנים האחרונות, בעקבות השפעת ההתחממות הגלובלית על מזג האוויר.

מאידך, עונת החורף נחשבת לעונה "שחונה", או אם תרצו – קרה לעסקים. נפח העבודה וקריאות השירות פוחתים באופן דרמטי, ואיתם יורדים הביקוש לטכנאים וההכנסות. כל זה משתנה כאשר מכניסים למשחק את תהליכי ההתייעלות האנרגטית.

ברוב מערכות הקירור וההקפאה המרכזיות מותקנות מערכות בקרה מתקדמות, הניתנות לתכנות והתאמה לצורכי הלקוחות. בדרך כלל המתכננים והמבצעים לא מתעמקים בשלל הפונקציות והאפשרויות שהבקרה מאפשרת. זה דורש רמת מקצועיות ושליטה גבוהים מהממוצע וזמן רב, לעתים חודשים לאחר השלמת פרויקט.

במרבית המקרים המבצעים לא מקבלים תשלום עבור תקופת הכוונונים, ולכן ברוב המערכות מופעלת ברירות המחדל של היצרנים, או שנעשות התאמות מינימליות.

אחד הפרמטרים החשובים בהקשר זה הוא ה-Set point. ישנם שני מצבים שניתן לבחור: קבוע או דינמי. קבוע פירושו שלא משנה מה הטמפרטורה הסביבתית, המדחסים והמעבים ימשיכו לעבוד באותו אופן. ב-Set point דינמי, לעומת זאת, פעילות המערכת תשתנה בהתאם לטמפרטורה החיצונית. כשקר בחוץ, בחורף למשל, או  בלילה, היא תרד למינימום.

כל מה שנכתב עד כה אינו סוד גדול, וכל מי שעוסק בקירור יודע על כך. הבעיה היא שהתאמת המערכות ל-Set point דינמי מורכבת. אי-דיוק עלול לגרום להן לצאת מאיזון, ואז כל מני דברים מתחילים להתקלקל או לעבוד באופן לא תקין. לכן רבים נמנעים משימוש בפונקציה הזו.

כחברת אסקו, מודל העבודה שלנו כולל במקרים רבים תגמול בהתאם לחיסכון, בדרך כלל על בסיס 50/50. לכן אנחנו משקיעים מחשבה ותכנון קפדניים, בשילוב עם תחזוקה מונעת ברמה גבוהה, ומגיעים למצב שבו גם החורף מספק לנו הכנסה יפה ומשמעותית – לנו וללקוחותינו כמובן.

באחד מהפרוייקטים האחרונים שביצענו, שתוכנן לעשר שנים קדימה, התחייבנו להוסיף ללקוח 50% תפוקה ללא שינוי בצריכת החשמל. חלק ניכר מהמימון לפרוייקטים כאלה מגיע מהחיסכון באנרגיה, כדי לתמרץ את הגורם המתכנן, המבצע והמתחזק לחסוך כמה שיותר. בפרויקט המדובר סיכמנו עם הלקוח על מודל של 50/50 – כלומר על כל שקל שנחסוך כל אחד מאיתנו ירוויח 50 אגורות.

בכל מערכת קירור יש מעבה, האחראי לפלוט חום מהאזור המקורר ולקרר את הגז במערכת. ישנם מעבים מסוגים שונים – עומדים, שוכבים, בתצורת V, בעלי יכולות שונות של דחיית חום, ותצורות שונות של שטח מעבר החום. לפעמים ההכרעה תיפול בהתאם לתנאים הסביבתיים הייחודיים לפרויקט, לפעמים בהתאם למשקל המעבה, ולעתים לפי מספר המאווררים וקוטר הכנפיים שלהם, המשפיעים על צריכת החשמל.

בפרויקט המדובר בדקנו אפשרות להזמין מעבה הכולל שטח החלפת חום ומאווררים גדולים מאלה של החלופה המקובלת בענף. היתרון היה שמאווררי המעבה הגדול מסתובבים לאט יותר ממאווררים קטנים, וכוללים משנה תדר. כלומר, הוא נותן את אותה התפוקה וצורך פחות חשמל.

הבעיה היתה בעלות: המעבה שרצינו היה יקר פי שניים מהמעבה החלופי. היקף התשלום של הלקוח כבר נקבע, וכל עלות נוספת היתה על חשבוננו. יחד עם זאת, בחישוב פשוט מצאנו שהמעבה היקר עשוי להניב חיסכון של 100 אלף שקל בשנה בצריכת החשמל, שהם מיליון שקל המתחלקים בין הלקוח ובינינו על פני תקופת ההסכם, ומותירים לנו רווח נאה למרות העלויות הנוספות.

לבחור את המעבה הנכון לקח לנו שעתיים.

מעבה V:

נכתב על ידי רונן הורביץ.

שילוב נכון של ייצור חשמל באמצעות אנרגיות ירוקות מלוחות סולאריים ומטורבינות רוח – יביא לירידה ניכרת בזיהום האוויר הנגרם בזמן ייצור חשמל. בעולם כבר עברו לשילוב הזה. ובישראל?

להמשך הכתבה לחץ/י כאן

מחקר חדש בדק את הקשר בין סופות מהסוג שגרמו לשיטפונות ההרסניים בנגב לבין הטמפרטורה בישראל, ומצא שבמזג אוויר חם יותר נצפו דווקא סופות עוצמתיות יותר. איך ייראו הסופות הללו בעקבות שינוי האקלים?

להמשך הכתבה לחץ/י כאן

מזג אוויר הקיצוני שפקד את ישראל בימים האחרונים וגבה את חייהם של רבים, הוא רק ההתחלה. אם לא נפעל כדי לבלום אותו, משבר האקלים העולמי יהפוך את האירועים האלה לשכיחים ולחזקים יותר

להמשך הכתבה לחץ/י כאן

 

מנתוני מאזן האנרגיה שהתפרסמו בסוף חודש פברואר 18 ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי השימוש בגז טבעי לייצור חשמל עלה ב-2016 ב-21% והשימוש בפחם ירד ב-15%.

להמשך הכתבה לחץ/י כאן